<h1>רבינו פרחיה — שבת</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[שבת ע"ד ע"ב] התולש את הכנף חייב משום גוזז [וכו'] והמורט חייב משום ממחק. והקורע. אמרינן בגמרא קריעה מאי עבידתיה במלאכת המשכן. ומהדר בה, אמר רבי זירא שכן יריעה שנפלה בה דרנא, פירוש תולעת, קורעין אותה ותופרין אותה.
<h2>דף לג:</h2>
[שבת ק"י ע"ב] תניא מנין לסירוס באדם. פירוש כשאמרה המשנה וכל המשקין הוא שותה, כלומר בשבת, חוץ מארבעה וכוס העיקרים שאסור לשתותן בשבת, דשמעת מינה דבחול מותר לשתותו. ומקשינן ומי שרי והתניא מנין לסירוס וכו'. ומהדרינן הני מילי, דאסור היכא דקא מכוין לסירוס, אבל הכא דלא קא מכוין אלא לרפואה בלבד וסירוס ממילא קא אתי [שרי]. והכי מוכח בגמרא. [בארצכם לא תעשו] בכם לא תעשו. מפי השמועה הוא. ואפילו מסרס כגון מי שכרת האבר שלו ובא אחר ונתק שאר הגידים שנשארו שם, הרי השני חייב משום מסרס. דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב. פירוש לפי שנאמר בקרבן מנחה לא תיעשה חמץ ידענו שאסור לערב שאור בה מעיקר לישתה. וכשחזר אמר לא תיאפה חמץ ידענו, שאם עבר הלש ולשה חמץ כל מי שנתעסק עוד בצורך מצורכיה, כגון מקטף ואופה, ואע"פ שלא חימצו אלו בידים כלום אלא נתעסקו במלאכתן בלבד, עברו על לא תיעשה חמץ. ובמסרס אחר מסרס. פירוש שהרי כתיב ומעוך ונתוק וכרות. וכי מאחר שחייב על הכורת שלא עקר שורש הגידים ממקומן, למה הוצרך להודיענו דין הנותק שמשרש עיקר הגידים ממקומם. והלא הייתי יכול ללמוד איסור נותק. אלא להביא נותק אחר כורת שיהיה הנותק חייב ואע"פ שכבר היה הגיד כרות.
<h2>דף לו.</h2>
[שבת קמ"ה ע"ב] עדות בכור. פירוש שיעיד לכהן שמום זה לא הטילו אלא מאיליו [בא]. שהרי נחשדו הכהנים להקל על עצמן בבכורות כדי שלא יטפלו בהן להעלותן לירושלים ולהקריב אימוריהן, אלא מקילין ונותנין בו מום כדי שיאכלוהו במקומו, כדכתיב [דברים ט"ו] וכי יהיה בו מום פסח וכו' בשעריך תאכלנו.
<h2>דף לח.</h2>
[שבת פ"ג ע"ב] מתניתין. מנין לספינה שהיא טהורה וכו'. כלומר שיש לנו ללמוד מדכתיב גבי שלמה בחכמתו [משלי ל'] שלשה אלה נפלאו ממני וגו' דרך אניה בלב ים. וכי הלא הדבר פשוט הוא שהספינה היא מהלכת בים, אלא הא אתא לאשמועינן שקבלה בידו שהספינה אינה מקבלת טומאה. כים, מה ים טהור אף ספינה טהורה. ולמדנו קבלה זו מדכתיב בתורה [דברים י"א] וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקם אף כל מיטלטל מלא וריקן. יצאת ספינה שאינה מיטלטלת מליאה וריקנית, וכל הדומה לה כגון שידה ותיבה או מגדל עץ גדולים שאין יכול לטלטל מלאים וריקנים. שלא יקבלו טומאה, ואפילו נפלה הטומאה לתוכן משליכין אותה וטהורין הן. אבל ספינות קטנות שטוענין אותן ביבשה ומטלטלין אותן במשאן לים, ודאי מקבלין טומאה, שהרי הן כשק שמיטלטל מלא וריקם. [גיליון] נראה זו לחנניה היא דסבר טילטול ע"י שוורים שמיה טילטול. ולית ליה לחנניה האי הוכחה דרך אניה בלב ים. אלא כתנא דידן דסבר דרך אניה וכו'. והני מילי בספינה של חרס, אבל של עץ כחנניה טילטול ע"י שוורים שמיה טילטול, וכגון שידה ותיבה, לא ספינה. [ע"כ גליון].
<h2>דף נה:</h2>
[שבת ס"ה ע"א] גמרא. [גליון] לא שבק להו לבנתיה דנפקן בחוטין. פירוש באזניהן. ויהיב טעמא דצבועין הוו ודילמא שלפו ומחוו לחברותיהן. ועביד להו מקואות ביומי ניסן. פירש רבינו יוסף בן פלטוי ז"ל, שהרי ניסן קרוב מזמן הגשמים מלאחריו. ולא חייש למקואות משום מים שאובים. ובתשרי שהוא קרוב מימות החמה מלאחריו שאין שם גשמים חייש למקואות שאובים. או שמא חסרו המקואות. ולפיכך מניח בנותיו לילך לטבול בנהר. ואני קבלתי מרבי לפי שמי הנהר בניסן פרין ורבין מחמת מי הגשמים היורדין לתוכו. וקיימא לן [מקוואות פ"ה מ"ג] דמי גשמים אינם מטהרים אלא באשבורן, דהוא מקום עמוק. ומפני שרבו מימי גשמים על מימי הנובעין נמצא שצריכין מקום עמוק כדי להעלות בו טבילה כדין מימי גשמים. ולפיכך לא הניח בנותיו לטבול בנהר בימי ניסן עד שיחסרו מי גשמים שבו וירבו המים הנובעין שהן מטהרין בזוחלין על מי גשמים שבו שהן מטהרין באשבורן, והיינו בימי תשרי.
